כדי להפסיק לרצות לא צריך להפוך לאדם קשה. צריך לעצור את ה"כן" האוטומטי לשנייה, לבדוק אם הוא באמת שלך, ולענות במשפט קצר, באלגנטיות, בלי הסבר ארוך ובלי התנצלות. נחמדות היא בחירה, וריצוי הוא פחד שהצד השני יכעס או יתרחק. ברגע שמבינים את ההבדל, אפשר להישאר נחמדים בלי לוותר על עצמך.
אומרים כן, גם כשממש בא לך להגיד לא. מחייכים כשלא בא לך, צוחקים כשזה בכלל לא מצחיק. שותקים כדי לא לפתוח ריב, ובולעים את מה שמפריע.
ובראש זה נשמע ככה: "למה אני כל הזמן מרצה? רק שלא תהיה דרמה." "שוב נתתי הכל, ואף אחד לא מעריך את זה." "כולם באים אליי לעצה. ואיפה התגמול שלי על כל זה?"
אני משה בין, מאמן אישי ומגשר מוסמך, ואני רוצה להראות לך מאיפה זה באמת מגיע, למה זה עולה לך ביוקר, ואיך יוצאים מזה בלי להפוך למישהו אחר.
למה אני כל הזמן מרצה?
זה לא בגלל שיש לך לב טוב מדי. ברוב המקרים, מאחורי הריצוי יש דבר אחד: חוסר ביטחון. כשנותנים למי שמולך כל כך הרבה משקל, ושמים אותו במקום גבוה יותר רק כדי שיאהב, שיסכים, שלא יכעס, מקטינים את עצמך.
והקול שדוחף להגיד כן לא נולד איתך. הוא נכנס לך לראש מהבית, מהסביבה, מהחינוך שקיבלת. אצל הרבה אנשים, בשלב מסוים בחיים, ה"כן" היה הדרך הכי בטוחה לשמור על שקט, והגוף פשוט זוכר את זה. אז זה לא שלא הצלחת להפסיק. פשוט אף אחד לא לימד אותך איך.
וזה לא רק אצל נשים. גברים מתארים את זה ככה: "שנים מצאתי את עצמי מרצה, רק שלא תהיה דרמה." הם לא רוצים להתקפל, וגם לא רוצים להתלהם. והדרך שבאמצע היא בדיוק מה שהמאמר הזה מדבר עליו: עמוד שדרה, בטון שקט.
ואני לא אומר שלא נותנים לאנשים שאוהבים. אני אומר שיש הבדל עצום בין לתת מבחירה, לבין לתת מפחד.
מה ההבדל בין להיות נחמדים לבין לרצות?
מבחוץ זה נראה אותו דבר. מבפנים זה הפוך לגמרי. נחמדות היא בחירה, ואפשר גם לא לבחור בה. ריצוי קורה גם כשלא בא לך, כי משהו בפנים מפחד ממה שיקרה אם לא.
כמה סימנים שזה כבר ריצוי:
- ה"כן" יוצא לפני שהספקת לחשוב.
- אחרי הנתינה נשאר טעם של ריק, ולא של שמחה. "זה ממלא אותי באותו רגע, ואחר כך נהיה ריק."
- יש ספירה בפנים: כמה נתתי, ומה קיבלתי בחזרה.
- התנצלות על דברים שבכלל לא עשית.
- הסבר ארוך לכל "לא" קטן, כאילו צריך אישור.
ומה הצד השני שומע, כשה"כן" תמיד מגיע? שהוא מובטח. ודברים בחינם, אנשים לא מעריכים.
ועוד דבר שחשוב להבין: ריצוי לא שומר על השקט. מה שנבלע לא נעלם. הוא מצטבר, ועם הזמן מתפוצץ בבכי, בעצבים או בריחוק. אחרי הפיצוץ מגיעה האשמה, והמעגל מתחיל מחדש. כתבתי על המעגל הזה גם במאמר על למה מרצים כל הזמן.
למה ה"כן" יוצא לפני שחשבת?
בראש הכל מובן. ברגע עצמו, הרגש משתלט. ריצוי מתחיל בגוף, עוד לפני המילים: הנשימה נעצרת, הכתפיים עולות, והחיוך כבר על הפנים. זה לא חולשה. זה דפוס שהגוף למד, ודפוס אפשר ללמוד מחדש.
לכן הכלי הראשון הוא לא משפט חכם, אלא שנייה של עצירה. לנשום, ולקנות זמן: "רגע, אחשוב על זה ואחזור אליך." המשפט הזה לא אומר לא. הוא רק לא אומר כן אוטומטי.
ובשנייה הזאת אפשר לשאול את השאלה שאני שואל הרבה: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? ברוב המקרים, כשמסתכלים על הפחד בעיניים ושואלים אותו "תוכיח שאתה צודק", מתברר שאין לו על מה לעמוד.
מה עושים עם הקול בראש שאומר "עכשיו יכעסו עליי"?
אחרי כל "לא" מגיע קול: "למה עשית את זה? עכשיו יכעסו. אולי באמת הגזמתי." הקול הזה נשמע כמו האמת, אבל הוא לא שלך במקור. ברוב המקרים הוא נכנס מבחוץ: מהורה, ממישהו מהעבר, מהבית שבו גדלת.
אז העבודה היא לא להתווכח איתו בכוח, אלא לזהות אותו. לשים לב מתי הוא מופיע, לשאול של מי הקול הזה, ולהחליף אותו במשפט אחר, שלך. ולא רק לחשוב את המשפט החדש, אלא להגיד אותו בקול. מה שאומרים מהפה, זה אוכל למוח.
ריצוי הוא הענף. הקול הזה הוא השורש. ובגלל זה, אצלי עובדים על השורש, לא על הענפים.
איך אומרים לא בלי להרגיש אשמה?
קודם כל, לא מתחילים מהקשה. לא מתחילים מהשיחה הכי טעונה עם הצד השני. מתחילים מסיטואציות קלות, מ"לא" קטן, ומעלים קושי. כל "לא" שנאמר ולא נלקח בחזרה, בונה ביטחון ל"לא" הבא.
שנית, לא מסבירים יותר מדי. ככל שמסבירים יותר, הצד השני מקשיב פחות, ושומע שיש מקום להתווכח (כתבתי על זה לעומק במאמר על למה הסבר נוסף רק מחליש). "לא" לא צריך נאום. הוא צריך טון נמוך ובטוח.
ושלישית, להבין מה האשמה הזאת. האשמה שמגיעה אחרי "לא" ראשון היא לא סימן שעשית משהו רע. היא סימן שעשית משהו חדש.
ו"לא" לא חייב להיות המילה "לא". הוא יכול להיות "אני רואה את זה אחרת", או "זה לא מתאים לי". ברגע שיש לך דעה, ולא ישר מסכימים לכל דבר, הערך שלך בעיני אחרים מתחיל לעלות.
משפטים שאפשר להגיד במקום "כן" אוטומטי
| מה שיוצא לבד | מה אפשר להגיד במקום |
|---|---|
| "כן, בטח, אין בעיה." (כשיש בעיה) | "לא הפעם. זה לא מתאים לי." |
| "כן" מיידי לבקשה גדולה | "רגע, אחשוב על זה ואחזור אליך." |
| "סליחה, פשוט השבוע יש לי המון, והילדים, ו..." | "לא אוכל הפעם." |
| "מה שבא לך, לי זה לא משנה." | "יש לי העדפה, ואני רוצה לשמוע גם את שלך." |
| הסבר ארוך, כשמישהו מבקר את ההחלטה שלך | "למה?" ולחכות לתשובה. |
| חיוך, כשמשהו בכלל לא היה נעים | "זה לא היה נעים לי." |
אף אחד מהמשפטים האלה לא גס, לא קר ולא מתלהם. הם פשוט כנים. וזה כל הסוד של להישאר נחמדים בלי להיגרר: לא להפסיק להיות טובים, רק להפסיק להעמיד פנים.
מה קורה כשמפסיקים לרצות?
בהתחלה, לא כולם יאהבו את זה. מי שהתרגל ל"כן" האוטומטי יבדוק אם זה אמיתי, ולפעמים גם יגיד לך "השתנית". וזה נכון. זה בדיוק העניין.
אבל ברגע שמפסיקים לנסות לרצות כל הזמן, פתאום לוקחים אותך הרבה יותר ברצינות. כי כשה"לא" שלך אמיתי, גם ה"כן" שלך מקבל משקל. ולהישאר נחמדים זו עדיין בחירה שלך. רק שעכשיו, זאת באמת בחירה.
ריצוי וגבולות הולכים יחד. ברגע שמפסיקים לרצות, צריך גם לדעת להחזיק את ה"לא" כשבודקים אותו, ועל זה כתבתי במדריך להצבת גבולות בזוגיות. ואם הריצוי כבר הזמין זלזול, יש מדריך נפרד על מה עושים כשהצד השני מזלזל.
מתי זה כבר לא ריצוי?
יש מצב אחד שבו ה"כן" הוא לא ריצוי, אלא הגנה: כשיש אלימות פיזית, איומים, או פחד אמיתי ממה שיקרה אם יהיה "לא". שם כלים לדיבור לא מספיקים, ופונים קודם לגורם מוסמך: משטרה 100 · מוקד הרווחה 118 · ער״ן 1201.
איך עובדים על זה בליווי?
בשיטת כוח שקט, ריצוי הוא לא "עוד תכונה" שמנסים לתקן בכוח רצון. קודם מבינים מאיפה הוא מגיע ומה הוא מנסה להשיג. אחר כך עובדים על הקול הפנימי שמאשים ומקטין. ואז מתרגלים בסימולציות את הרגעים שבהם ה"כן" יוצא לבד, עד שתגובה אחרת יוצאת טבעי.
המפגשים פרקטיים: דף ועט ביד, ורושמים איפה ה"כן" יוצא אוטומטי, מול מי, ומה היית רוצה להגיד במקום. וזה לא רק בזוגיות. אותו רגע קורה גם מול הורה, בוס או חבר קרוב, והכלים זהים. שיחת הפיצוח הראשונה בחינם, וכל המחירים כתובים בגלוי.
שאלות ששואלים אותי
בשורה התחתונה
להפסיק לרצות זה לא להפוך לאדם קר. זה להפסיק לתת מפחד, ולהתחיל לתת מבחירה. ה"כן" שלך שווה יותר כשגם ה"לא" שלך אמיתי.
ולא צריך לעשות את זה לבד. אם ה"כן" יוצא לך לפני שהספקת לחשוב, אפשר לכתוב לי, ובשיחת פיצוח נבין יחד מאיפה זה מתחיל ואיך עוצרים את זה.