זלזול בזוגיות: מה עושים כשהצד השני מזלזל בך

כשהצד השני מזלזל בך, לא מתווכחים עם התוכן ולא מסבירים למה זה פוגע. עונים פעם אחת, במשפט קצר ורגוע על הגישה עצמה, כמו "זה לא היה במקום", ולא חוזרים לשגרה כאילו כלום לא קרה. זלזול ממשיך רק כשמישהו למד שמותר, ולכן מה שעוצר אותו הוא לא ויכוח, אלא תגובה עקבית שמראה שזה כבר לא עובר בשקט.

הערה עוקצנית בארוחת שישי, מול חברים, מול הילדים. גלגול עיניים באמצע משפט. "טוב, טוב. הבנו. סיימת?" ומבחוץ זה נראה כמו כלום, אבל בפנים זה יושב עליך כל הערב.

ואז מגיעות המחשבות: "הוא מקטין אותי ומקטין אותי. כמה אפשר?" "צוחקים עליי, לא איתי." וגברים מתארים את זה ככה: "כאילו אני האורח בבית שלי."

אני משה בין, מאמן אישי ומגשר מוסמך. כמגשר, הוכשרתי לשבת בין שני צדדים ולהבין את שניהם. ובמאמר הזה אני רוצה להראות לך מה קורה בצד השני כשהוא מזלזל, ומה עונים ברגע עצמו.

איך נראה זלזול בזוגיות?

זלזול לא תמיד צועק. הרבה פעמים הוא שקט, וזה מה שהופך אותו לקשה כל כך לזיהוי. אלה הצורות שהכי חוזרות אצל מי שמגיע אליי:

• הערות והקטנה מול אחרים: ליד הילדים, מול המשפחה, בשולחן שבת.
• "מה עשית כל היום?", והקטנה של כל מה שעשית ונתת.
• שתיקה כעונש, והתעלמות כשהצד השני לא קיבל את מה שרצה.
• הבטחות שחוזרות שוב ושוב, ולא מתקיימות.
• אף פעם לא "תודה", אף פעם לא מילה טובה.
• זלזול סמוי: המילים בסדר, אבל הטון אומר משהו אחר.

ועוד דבר חשוב: לא צריך להחליט אם הצד השני "נרקיסיסט" כדי להגיב. ההגדרה הזאת רק עושה רעש בראש. מדברים אליך לא יפה? לזה מתייחסים. (ומי שבכל זאת רוצה להבין את הדפוס הזה לעומק, כתבתי מאמר על הדפוס הנרקיסיסטי ומה עושים איתו.)

למה הצד השני מזלזל?

אני אגיד לך משהו שאולי לא נעים לשמוע: זלזול ממשיך רק כשמישהו למד שמותר. כל פעם שבלעת, חייכת או חזרת לשגרה, הצד השני למד שזה לא עולה לו כלום.

זה לא אומר שהאשמה אצלך. זה אומר שהשליטה אצלך. ואני אוהב לשאול את זה ככה: אם מישהו לקח לך את האנרגיות, מי נתן לו לקחת?

ועכשיו, העין של הצד השני. מי שמזלזל באופן קבוע, צריך להרגיש מעל. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהוא בבעיה עם עצמו. ההבנה הזאת לא מצדיקה שום דבר, אבל היא מורידה את העלבון: זה פחות עליך, ויותר עליו.

זה גם מסביר למה כל כך קשה לו לבקש סליחה. סליחה אצל מי שמזלזל זה "טעיתי", ו"טעיתי" בשבילו זה להודות שמישהו מעליו. אז הוא לא יגיד את זה.

ויש עוד מקום שבו זה מתחיל, דווקא אצל מי שנותן הכי הרבה. ככל שנותנים יותר ונעלמים בתוך הנתינה, הערך בעיני הצד השני יורד. כתבתי על זה במאמר על למה דווקא הנתינה מזמינה זלזול.

מה לא לעשות כשמזלזלים בך?

בסימולטור שבאתר יש ארבע תגובות שרובנו מכירים מעצמנו. כל אחת מהן נראית הגיונית ברגע עצמו. אבל כשמסתכלים עליהן בעין של הצד השני, רואים מה הוא באמת שומע:

• "שתקתי, כדי שלא תהיה סצנה." הצד השני שמע: שמותר. כל שתיקה כזאת מלמדת שאפשר להמשיך, ושזה לא עולה לו כלום.
• "התפוצצתי." הצד השני שמע: שהבעיה היא בך. ברגע שהקול עולה, אף אחד כבר לא זוכר מה נאמר לך. זוכרים רק את הפיצוץ.
• "הסברתי, והסברתי." הצד השני שמע: שיש לו שליטה עליך. כל הסבר נוסף מחליש אותך ואת המילה שלך.
• "חייכתי כאילו כלום." הצד השני שמע: שהכל בסדר. החיוך הזה משדר שאפשר להמשיך, ואת הכאב לוקחים הביתה לבד.

ויש טעות חמישית, שקורית אחרי: לחזור לשגרה מהר מדי. נעלבת, הראית שלא אהבת, ואחרי שעה הכל כרגיל. ככה משדרים שהכל בסדר, וזה מלמד שאפשר לפגוע שוב.

מה עונים ברגע עצמו?

התשובה לזלזול היא לא לנצח בוויכוח. היא להגיב לגישה, ולא לתוכן. ככה זה נראה בסיטואציה שחוזרת אצל הרבה מאוד אנשים:

הצד השני, מול כולם בארוחה: "שוב מתחילים עם הדרמות?"

מה יוצא בדרך כלל: חיוך מובך ושתיקה, או תשובה חריפה שהופכת את הארוחה לריב.

מה אפשר להגיד במקום: "זה לא היה במקום. נדבר על זה אחר כך."

טון נמוך. מבט ישיר. בלי חיוך מתנצל. ואז ממשיכים בשיחה, כאילו שום דבר לא יכול להזיז אותך. אין פה ריב שאפשר לנצח בו, ואין פה שתיקה שאפשר לנצל. יש עמדה, והיא נאמרה פעם אחת.

ואחר כך, ביחידות, כשהרגש כבר לא בשיא, אומרים את זה פעם אחת וקצר: "מה שקרה בארוחה לא היה בסדר בשבילי. ככה לא מדברים אליי, לא מול אחרים ולא בבית." בלי נאום, ובלי רשימה של כל מה שקרה בשנה האחרונה.

ובזלזול הסמוי, כשהמילים בסדר אבל הטון לא

הצד השני: "טוב, טוב. הבנו. סיימת?"

מה אפשר להגיד: "אין בעיה, מה הבנת?"

בשקט, בלי לחייך, ולחכות. השקט שאחרי המשפט עושה חצי מהעבודה. זלזול סמוי חי מזה שאי אפשר להצביע עליו, וכשצריך לענות לעניין, הוא מאבד את הכוח.

ויש גבול אחד שאני נותן לרשום בדף ועט, כי הוא עושה סדר בראש:

ברגע שמדברים אליי לא יפה, לא אתייחס לתוכן, גם אם הוא נכון. אתייחס רק לגישה.

ואם ממשיכים לזלזל, לא אחזור לשגרה כאילו הכל בסדר.

איך מפסיקים להיפגע מכל מילה?

מי שמזלזל שואב כוח מהתגובה. מהעלבון שרואים בעיניים, מהשתיקה הנפגעת, מהוויכוח של חצי לילה. אז איך מוציאים לו את הכוח? לא מתרגשים ממנו. לא כי לא אכפת לך, אלא כי הבנת מאיפה זה בא.

זה השלב השני בשיטת כוח שקט, ויש לו כלי פשוט: כמה כללים קצרים שרושמים בדף וקוראים בבוקר ובערב, עד שהם יושבים בראש. למשל:

• לא מחפשים היגיון בזלזול.
• כדי לשנות את היחס אליי, השינוי מתחיל אצלי.
• כשנפגעתי, אגיד בשקט שזה לא מתאים לי, ולא אמשיך בשיחה.
• לא אסביר את עצמי יותר.

זה נשמע פשוט מדי. אבל כשהכללים כתובים ונקראים כל יום, ברגע עצמו יש על מה להישען, גם כשהרגש עולה.

ומה עושים כשזה קורה מול הילדים?

זה אחד המקומות שהכי כואבים, ודווקא שם הכי מפתה לשתוק "בשביל השקט". אבל ילדים רואים הכל. הם רואים איך מדברים אליך, והם רואים גם איך מגיבים.

אז לא נכנסים לריב מולם, וגם לא צוחקים יחד עם ההערה. משפט אחד רגוע, "זה לא היה במקום. נדבר על זה אחר כך", והשיחה האמיתית אחר כך, בלי הילדים. ככה הם רואים שאפשר לא להסכים בלי לצעוק, ושבבית הזה לא מדברים ככה על אף אחד.

מתי זה כבר יותר מזלזול?

אם יש אלימות פיזית, איומים, או פחד אמיתי ממה שיקרה בבית, כלים לדיבור לא מספיקים. במצב כזה פונים קודם לגורם מוסמך: משטרה 100 · מוקד הרווחה 118 · ער״ן 1201.

וגם כשאין אלימות, יש סימנים שאומרים שמדובר במשהו רחב יותר מהערה עוקצנית: שליטה בכסף או בטלפון, ניתוק מחברים וממשפחה, או תחושה שכל צעד נבדק. גם שם, לא כדאי להישאר עם זה לבד. פונים לגורם מקצועי שמכיר מצבים כאלה.

איך עובדים על זלזול בליווי?

בכל מפגש בשיטת כוח שקט לוקחים את הרגע הכי חם מהשבוע, הריב או הזלזול שהכי הוציא מאיזון, ומפרקים אותו: למה הגבת ככה, למה הצד השני הגיב ככה, ומה הוא באמת שמע. ואז בונים משפט מדויק לפעם הבאה, ומתרגלים אותו בסימולציה, כשאני משחק את הצד השני, עד שהתגובה יוצאת לבד, גם כשהרגש עולה. דף ועט ביד, וכל כלי נרשם אצלך.

אם הזלזול מגיע בעיקר כשמנסים להציב גבול, כדאי לקרוא גם איך מציבים גבולות בזוגיות בלי לריב. ואם מה שמזמין אותו הוא ה"כן" האוטומטי, כתבתי מדריך על איך מפסיקים לרצות. שיחת הפיצוח הראשונה בחינם, וכל המחירים כתובים בגלוי.

שאלות ששואלים אותי

בשורה התחתונה

זלזול לא נעצר בוויכוח, וגם לא בעוד הסבר. הוא נעצר כשהתגובה שלך משתנה: משפט אחד קצר על הגישה, בלי חיוך מתנצל, ובלי לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.

ולא צריך לעשות את זה לבד. אם הזלזול כבר יושב עליך יותר מדי זמן, אפשר לכתוב לי, ובשיחת פיצוח נבין יחד מה מזין אותו ומאיפה מתחילים.